Warning: A non-numeric value encountered in /home/customer/www/divorce-law.org.il/public_html/wp-content/themes/Divi/functions.php on line 5752

סיפור שהיה כך היה: נגד הבעל ניתן צו כינוס נכסים, ובהמשך הוא הוכרז בתור פושט רגל, כל זאת בשל חובות כספיים. שלוש שנים לפני ההכרזה, דירת המגורים של בני הזוג הועברה מהבעל לאישה, והאחרונה מכרה אותה לצד שלישי. כשנמכרה הדירה, היתרה כיסתה הלוואה אותה לקח הבעל, לשם מימון עסקיו. אך עדיין, הבעל המשיך לשקוע בחובות, וכאמור הוכרז כפושט רגל. נשאלת השאלה הבאה: האם האישה חבה בחובות בעלה?

מה קובע החוק לעניין חלוקת רכוש?

בישראל, קובע חוק יחסי ממון, התשל"ג- 1973 (להלן: "החוק") כי ככל שבני זוג לא חתמו על הסכם ממון, יחול הסדר הנקרא "איזון משאבים", הקבוע בחוק, שתכליתו היא למעשה לערוך חלוקת רכוש שווה בין בני הזוג בעת פרידה. בנוסף, קובע החוק כי אין בהסדר איזון המשאבים כדי לפגוע בקניין שהיה לבני הזוג ערב הנישואין או ערב תחילת הזוגיות ביניהם.

עוד קובע החוק, כי קצבאות, או מתנות או ירושות שקיבל אחד מבני הזוג, לא ייכללו במסגרת הסדר איזון המשאבים מכוח החוק. עם זאת, חשוב לציין שגם אם בן זוג מסוים הגיע למערכת היחסים עם רכוש משל עצמו, עדיין יוכל בן הזוג השני לטעון לימים, כי ברכוש ספציפי הייתה "כוונת שיתוף", למרות שהחוק קובע כאמור שאין בהסדר הקבוע בו כדי לפגוע בקניין שהיה שייך לאחד מבני הזוג. לדוגמא, לא אחת נקבע ע"י ערכאות משפטיות שדירה שבה התגוררו יחד במשך שנים, שאומנם הייתה שייכת לאחד מהם לפני הנישואין, תחולק באופן שווה, משום שנלמדה כוונת שיתוף של בן הזוג עם בן הזוג השני, וזאת לאחר בחינת מרקם החיים המשותפים שלהם בכלל ובדירה בפרט.

למעשה, החוק לא יוצר "שותפות" במובן הרחב, אלא שהסדר איזון המשאבים יוצר אפשרות לערוך חישוב כולל של כלל נכסי בני הזוג, ואז לערוך חלוקה הוגנת מכוחו. הוא הדין גם, במקרים שבהם קיימים חובות לאחד מבני הזוג. הרי שאם מדובר בחוב שיש בו כוונת שיתוף עם בן הזוג, הרי שאז אפשר יהיה לכאורה לדרוש מכוח החוק, לחייב גם את בן הזוג השני. מנגד, אם מדובר בחוב שלא הייתה בו כוונת שיתוף, אז קיים קושי לחייב את בן הזוג השני.

מה הדין לגבי אנשים שנישאו לפני חקיקת החוק?

השאלה הזו מאוד חשובה מסיבה פשוטה, כפי שהוסבר לעיל החוק לא יותר שותפות, אלא קובע מנגנון "התחשבנות". עם זאת, בני זוג שנישאו לפני שנת 1973 (כלומר שנת חקיקת החוק), ייהנו מהסדר חוקי אחר, הסדר הנקרא "דיני שיתוף", דהיינו חלוקה שווה של הכל, חובות או רכוש. החוק מנגד, קובע סייגים רבים כאמור.

מה קבע לאחרונה בית המשפט בנוגע לשיתוף בחובות בין בני זוג?

לאחרונה, דן בית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה שהגיש כונס נכסים (שמונה לטפל בענייני הבעל) נגד האישה. הכונס, טען כי יש לחייב את האישה בגין חובות הבעל. בני הזוג, התחתנו בשנת 1980, כך שחל עליהם החוק. הם לא התגרשו, אלא הם חיים יחדיו. כונס הנכסים, טען כי על האישה לשאת בחובות הבעל משום שהיא חייה עמו, ושהדירה שהייתה בבעלותם למעשה נמכרה לצד שלישי, אך מדובר בדירה שהייתה שייכת לשני בני הזוג. הכונס טען, כי בשנת 2003, האישה הסכימה שהבעל ייטול הלוואה גדולה, וימשכן את הדירה שלהם, ולכן יש לראות בכך "כוונת שיתוף בחובות".

הבעל והאישה, התנגדו לבקשה להטיל על האישה את חובות הבעל. עיקר טענותיהם התמקדו בכך שהחובות שבגינן הוכרז הבעל כפושט רגל, לא רלוונטיים כלל לדירה. בנוסף, נטען כי לא הייתה שום כוונה לשיתוף בחובות ולא נלמדת כוונה מעצם העובדה שהדירה המשותפת שלהם נמכרה בשל חובות.

בית המשפט קיבל את עמדת הבעל והאישה, ממגוון טעמים: האחד- בית המשפט קבע כי אכן אין כל חוב על הדירה, וגם אם הייתה כוונה לשתף את האישה בחובות, הכוונה הייתה רק לדירה ולא מעבר לכך. השני- בית המשפט קבע כי על בני הזוג לא חלה הלכת השיתוף, אלא החוק, ולכן אי אפשר לדרוש מהם להשתתף זה בחובו של זה, אלא לפעול לפי האמור בחוק. החוק, לא קובע כי פשיטת רגל תיצור זכאות לצד שלישי, כפי שביקש כונס הנכסים במקרה זה. השלישי- נקבע כי כונס הנכסים לא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית בחובות הבעל, ולכן יש לדחות את הבקשה (מדובר בתיק פש"ר 08- 1395).

האם בכל זאת אפשר להטיל על בן זוג את חובות הבעל?

כעיקרון, כפי שהוצג גם בפסק הדין, כדי לחייב אדם בחובות בן זוגו, יש להוכיח כי אכן הייתה כוונת שיתוף בחוב. כשם שיש להוכיח כוונת שיתוף בנכס ספציפי, יש להוכיח כי ישנה כוונת שיתוף בחוב ספציפי. אם לדוגמא מדובר בדירה שנרכשה ע"י שני בני הזוג, אפילו אם היא רשומה ע"ש אחד מבני הזוג, יהיה קל להוכיח כי שני בני הזוג חבים בחובות הדירה. עם זאת, כאשר אין כל אינדיקציה לשיתוף בחוב מסוים או במעשה שהביא לחוב, אז יהיה קשה להוכיח כוונת שיתוף בחוב.

דילוג לתוכן